במדינת ישראל הצעירה של אמצע המאה ה-20, החקלאות הייתה מזוהה עם ההתיישבות. באותם ימים גבר הצורך להאכיל את האוכלוסייה שהכפילה ושילשה את מספרה תוך שנים אחדות. החקלאות גם היוותה פתרון לצורך חיזוק גבולות הארץ, שהותוו מחדש בסיומה של מלחמת העצמאות ויישוב אזורי ספר. כתוצאה מכך, פיתוח החקלאות היווה מטרה ראשונית במעלה בקרב מוסדות השלטון. מרבית החקלאות בישראל מבוססת על עקרונות של שיתוף פעולה שהתפתחו בתחילת המאה העשרים. שתי צורות ייחודיות של יישובים חקלאיים: הקיבוץ, קהילה קולקטיבית שבה אמצעי הייצור הם בבעלות משותפת של כל אחד מהחברים בקהילה, ו המושב -  כפר חקלאי שבו כל משפחה מחזיקה בית משלה ושטח קרקעי המעובד על ידה, כאשר הרכישה והשיווק מתבצעים בשיתוף פעולה. ​ שתי הקהילות סיפקו אמצעים לא רק במטרה להגשים את חלומם של החלוצים להקים קהילות המבוססות על ערכים של שוויון חברתי וסוציאלי, שיתוף פעולה ועזרה הדדית, אלא גם כדי למקסם את התפוקה החקלאית ולייעל את דרך הייצור וההפצה. חשיבותה של החקלאות במשק הישראלי פחתה לאורך השנים. בעיקר עקב מיצוי פוטנציאל הגידול בשטחי הקרקע המעובדים, אך גם בעקבות העובדה שהחקלאות לא הצליחה לספק את כל צורכי המזון של המדינה. המדיניות הכלכלית הקטינה באופן חד את התמיכה בחקלאות ואת התכנון המרכזי של הענף, וכתוצאה מכך חל שינוי מגמה בהכנסות החקלאים, שהחלו לרדת בהדרגה ואף נהיו פחות יציבות משנה לשנה עד כדי הכחדתם. פעילות זו ועוד תיעדפה את היבוא על פני תוצרת הארץ.